<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין קרובים המתאבלים</h1>
<h2>דף כ.</h2>
תינוק כל שלשים יום אינו מתאבל עליו בין גמרו סימניו שערו וצפרניו שלמין בין לא גמרו, דתניא (שבת קל"ו א') רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ואם קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד לתשעה חדשים בין שלמין בין מקוטעין מתאבל עליו בן יומו, מת לאחר שלשים כגון לשלשים ואחד אפי' נולד לשמונה חדשים הרי זה כחתן שלם, דקיי"ל כרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל, והאי דאיתיליד בשמונה אמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי הוא דאישתהי, והכי איתא בפרק הערל (יבמות פ' ב') והרמב"ם ז"ל כתב בן שמונה שמת אפי' לאחר שלשים הרי זה כנפל, וזה אינו כלום.
<h2>דף כ:</h2>
ת"ר כל האמור בפרשת כהנים כהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם, ואלו הן אשתו אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו, הוסיפו עליהן אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. כשם שהוא מתאבל על אשתו כך אשתו מתאבלת עליו, ואשתו שאמרו כשרה ולא פסולה, ואשתו ארוסה נמי אינו מטמא לה כדאמרן, הילכך אינו מתאבל עליה, אבל שאר כל הקרובים אפי' פסולין כדתנן (יבמות כ"ב א') ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ותנן נמי ואחיו לכל דבר וכו'. וכשם שמתאבל עליהם כך מתאבל על שניים שלהם דברי ר' עקיבא. ר' שמעון בן אלעזר אומר אינו מתאבל אלא על אבי אביו ועל בן בנו, וחכ"א כל המתאבל עליו מתאבל עמו, מאי עמו בבית אבל שלא בפניו אינו מתאבל על שני שלו, כי הא דא"ל רב לר' חייא בריה וכן אמר רב הונא לרבה בריה באפה נהוג אבילותא דלא באפה לא תנהוג אבילותא, פי' בפני אשתך נהוג אבלות על חמיך, שלא בפניה לא תנהוג אבלות. ויש מן הראשונים שאמרו שאלו האמורין בפרשה כהן מטמא להם אבלות, שנוהג עליהם ביום ראשון מן התורה הוא כדבעינן למימר קמן, אבל אלו שהוסיפו עליהם אין אבלותם אלא מדברי סופרים, לפיכך אחים מן האם ואחות נשואה אפי' מן האב וכן אחות ארוסה ואנוסה ומפותה, שאלו כולן אין כהן מטמא להן והן תוספת חכמים בכלל אחותו נשואה, כולן אין אבלות שלהן אלא מדברי סופרים וכן השניים בפני הקרובים ודאי מדברי סופרים הוא, לפיכך אין אבלותן של אלו כלן דוחה יום טוב שני. ועוד אנו עתידין לברר זה הענין לפנינו בשער הזה.
בר חמוה דמר עוקבא שכיב סבר למיתב עליה שבעה ושלשים על רב הונא לגביה א"ל צורניתא קא בעית למיכל לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד, דתניא מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבלות, וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבלות, ותניא אידך אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, קשיין אהדדי אלא ש"מ כאן בחמיו ובחמותו כאן בשאר קרובים ש"מ. תניא נמי הכי לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד. ואיכא מאן דאמר וכן לא אמרו לכבוד בעלה אלא חמיה וחמותה בלבד, דהא ברייתא רישא קתני חמיו וחמותו וסיפא קתני וכן היא שמת חמיה או חמותה, וכיון דאוקימו רישא דדוקא קתני חמיו וחמותו לאפוקי שאר קרובים דידה סיפא נמי דוקא היא למעוטי שאר קרובים דידיה שאינה נוהגת עמו אבלות אלא על חמיה ועל חמותה. ואיכא מאן דאמר כיון דברייתא תניא לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו ולא קתני נמי ולא אמרו לכבוד בעלה אלא חמיה וחמותה ש"מ לכבוד בעלה כל שמתאבל עליו בעלה נוהגת עמו אבלות, וברייתא דקתני חמיה או חמותה איידי דתנא רישא בחמיו קתני סיפא חמיה, ובגמרא לא דייקינן כלום מינה משום דקתני חמיו וחמותו לומר דדוקא בחמיו בלחוד, דאיכא למימר חד מינייהו נקט, אלא מדאשכחן ברייתא אחריתי דקתני מוזגת לו את הכוס וכו' דייקינן מינה, הילכך לגבי אשה בקרובי בעלה דלא משתמיט תנא למיתני אינה מתאבלת עמו אלא על חמיה וחמותה ש"מ על כל הקרובים שלו היא מתאבלת עמו דלא גרעה בכבוד בעלה מכל הקרובים שמתאבלין עמהם על שניים שלהן.
ובאבל (פרק י"א) תניא האשה שמת חמיה או אחד מקרובי בעלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג, וכן הוא שמת חמיו או אחד מקרובי אשתו אינו כופה להתקשט אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת, וזו החיצונה משובשת היא ואין למדין הימנה, אלא שיש לומר רישא דוקא קתני דבכל קרובי בעלה נוהגת עמו אבלות, וסיפא כי קתני קרובי אשתו לומר דבכל קרובים שלה אינו כופה להתקשט, וכי קתני נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת אמת חמיו בלבד, ולצדדין היא שנויה, ותהא זאת הברייתא סיוע לדעת המחמירין באבלות אשה על קרובים שלו. ושוב מצאתי בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] הרי שמת חמיו או חמותו אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת, וכן היא שמת חמיה או חמותה או אחד מקרובי בעלה אינה לא כוחלת ולא פוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג, שמואל אמר לא שנו אלא חמיו או חמותו הא בשאר כל הקרובים לא, ועכשיו אם נסמוך על הגמרא הזו שלא יהא בה טעות סופרים נתבררה ספקתנו שהיא מתאבלת עמו על כל קרובי בעלה אע"פ שהוא אינו נוהג עמה אלא על חמיו וחמותו.
והרמב"ם ז"ל כתב אבל שאר קרוביהן כגון שמת אחי אשתו או בנה והאשה שמת אחי בעלה או בנו אין מתאבלין זה עם זה. וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו או בעל קרובתו כגון שמתה אשת בנו או בעל בתו אינו חייב להתאבל עליהם וכן כל כיוצא בזה, סבור הרב ז"ל שלא אמרו בקרובי קדושין אלא חמיו בלבד, וזה נכון הוא חוץ מקרובי הבעל לאשתו כפי הסברא האחרונה שכתבנו לפי שהחמירו בכבוד הבעל יותר משאר קרובים. נמצאת למד לפי סברא זו שכל שהבעל מתאבל עליו אשתו נוהגת עמו אבלות, אבל הוא אינו נוהג עמה אלא על חמיו ועל חמותו. וכן אין אדם נוהג אבילות עם הקרובים אלא על שניים של שאר כגון בנו שמתאבל על בן ובת שלו, אבל שניים של קידושין כגון בנו שמתאבל על אשתו ובתו שמתאבלת על בעלה וכיוצא בהן אינו נוהג עמהן אבלות כלל. ומקצת חכמי הצרפתים כתבו שלא אמרו בשניים אלא בקרובים להן אבל אחיו מאביו שמתאבל על אחיו מאמו כיון שאינו קרוב לו כלל אינו נוהג בו כלום.
ומדאמרינן סבר למיתב עליה שבעה ושלשים ואמר לי' צורניתא בעית למיכל, ש"מ דלשניים שלהם נוהג אבלות גמורה בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש ורבים מתעסקין עמו בהבראה ושאר דיני אבלות, וכן נוהג שלשים בגיהוץ ותספורת, ולא כמו שנהגו עכשיו כשהוא נכנס לבית חולץ וכשהוא יוצא לשוק נועל, ואבל אין ניכר בהן שיוצאין לשוק כשאר כל אדם, אלא נוהג אבלות גמורה, וכן אינו מסתפר בבית אחר ואינו מגהץ ולובש, ואע"פ שאמרו עמו בבית, כיון שהוא נראה עמו בבית נוהג אבלות גמורה, לא התירו אלא כגון דברים שבצינעא בתוך ביתו שאינו נוהג לעצמו, וכן בעיר אחרת אינו נוהג כלל, הא בפני אבל נוהג כמוהו בכל דבר.
ועוד מקילין מקצת החכמים ואומרים שאם רצה אבל למחול לקרובו אינו צריך להיות נוהג עמו כלום, דמשום כבוד אבל אמרו נוהג עמו ומפני דרכי שלום שיצטרף בצער שלו, וכדקתני בברייתא לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו דאלמא משום כבוד הוא ואם רצה ומחל שלא ינהוג עמו אין בזה משום כבוד ודרכי שלום. וכן נהגו להקל.
<h2>דף כה:</h2>
ומתאבל אדם על רבו שלמדו חכמה בחליצת מנעל ושאר דיני אבלות, דאמרינן כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב רבי אמי עליה שבעה ושלשים, א"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דא"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפי' רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד, ואתמר בירושלמי בפרק היה קורא [ברכות פ"ב ה"ח] כד דמך רבי חייא בר אדא דהוא בר אחתיה דבר קפרא קבל ר"ש בן לקיש עלויה תנחומין דהוה רביה, מימר תלמידא דבר נשא חביב עליה כבריה, וכל שכן שמקבל תנחומין תלמיד על רבו, וכן נראה מסוגיא ירושלמית שבפרק מי שמתו [שם פ"ג ה"א] שמי שרבו מת מוטל לפניו אינו אוכל בשר ואינו שותה יין כמי שמתו מוטל לפניו, ונשיא אע"פ שמיטמאין לו הכל אין מתאבלין עליו, לענין טומאה עשו אותו כמת מצוה אבל אבלות לא למדנו בו כלל, וכן כתב הראב"ד ז"ל וצ"ע.
